"יוגה היא מסורת של שאלות"

"יש שאלה שנשאלה אי שם וכל התשובות בתוכה"

שמעתי את השורה הזאת לפני כמה שנים בשיר של קריסטיאן מטסון, ולא הצלחתי להבין מהי אותה שאלה. היא נשארה חידה לא פתורה בשיר ובתוכי.

נדמה שכולנו מחפשים את ה-תשובה שתענה על הכל (42 כמובן). על כל השאלות. את השיטה המושלמת, הדיאטה, הגלולה, התהליך, הניתוח, הפיתרון לאושר ועושר עד עצם היום הזה.

ובכל פעם כשאנחנו חושבים שמצאנו והנה זה כאן, עוברות עוד כמה דקות או שעות או ימים, ואנחנו לאט מתבדים. התפרים ההדוקים של החליפה שנתפרה למידותינו מתחילים להיפרם. מקרוב יותר אפשר לראות את הסדקים הקטנטנים שאי אפשר היה לראות מרחוק.

ופתאום להסתכל על שאלה כמה שמנחה אותי, נראה כנקודת מבט מרעננת. ועדיין החידה לא נפתרה.

"יוגה היא מסורת של שאלות"

המורה שלי נהג לחזור על המשפט הזה. ובמהלך המדיטציה לחזור על השאלה "האם אתם כאן עכשיו?"

כשהמציאות מכה חזק וקרוב אני ממש משתדל קודם כל לנשום ואז לזכור, לשאול אותה, שוב ושוב.

האם אתה כאן עכשיו?

התשובה שונה בכל פעם. היא אף פעם לא התשובה להכל, אבל היא התשובה הכי מדויקת לאותו הרגע. לחיים בעודם מתרחשים.

 היא נותנת מזור וכוח, אומץ לא לברוח. להישאר גם כשהרוחות נושבות והים סוער.

 היא ממקמת אותי נפשית ופיזית בדיוק במקום. היא מזכירה לי מי אני ולמה אני מסוגל. איזה תהומות נמצאות בתוכי. שאני כל האלמנטים, אש ומים, ארץ ושמיים, ומרחב אינסופי.

רק בשבוע שעבר, בתוך חלום, הנקודות התחברו והבנתי שאותה השאלה של המורה שלי, היא השאלה בשיר. החידה, לפחות בשבילי, נפתרה.